מאז ה-7 באוקטובר חובטים גלים סוערים בחוף מציאות חיינו. ימים סוערים של מלחמה ומאבק פנימי.
בדומה לספינה מיטלטלת בים סוער המשוועת לחוף מבטחים, כך גם אני מחפשת את המקום הבטוח
לפרוק בו את אנרגיית החרדה, ההלם והכאב מבלי להישבר, מנסה למצוא מחדש את העוגנים שיאפשרו
להתמודד במציאות המטורפת הזו, בתוך החוויה של חוסר אונים אל מול הרוע והאלימות. הראש מתקשה
לקבל את האטימות וחוסר התפקוד של "קברניט" המדינה ושל משרתיו הנאמנים, מסרב לקבל את
הבלתי הגיוני שהפך ללגיטימי. מיכל הלב מתמלא לעיתים בכעס, לעיתים בבכי ולעיתים בזעקה בלתי
נשמעת. זוהי תקופה לא נורמלית בה אני מנסה להחזיר את השפיות בזמנים לא שפויים.
בעת סערה שלא ידענו כמותה, אני מזכירה לעצמי את החשיבות שיש בחיזוק עצמי מבפנים, בהעצמת
הקול הפנימי. להזין את הראש בתקווה ובמשמעות ולא רק במידע מהמסך ורשתות חברתיות. להרגיע את
הרגש. לאפשר לה מצד אחד לשחרר כאב ותסכול, ומצד שני לחזור לעוגנים שהעניקו לי תחושת שליטה
והיו מקור תמיכה לפני שהגלים התנפצו לחיינו. כמו: להפגש עם חברים, לחפש השראה בכתובים,
להקשיב למוזיקה, לתרגל מדיטציה, לנשום נשימות עמוקות,לפעול גם למען האחר ולהתחבק עם היקרים
לי.
הגלים ממשיכים להכות בנו בחוזקה. אבל אם נאחז בכוחה של הרוח האנושית הטמונה בנו, נתחבר
ליכולת לצמוח מתוך הכאב, נאמין ביכולת שלנו להשפיע ולשנות, אולי אז נצליח לשקם מחדש את האמון
בבני אדם ובחיים בכלל.
Comments